גמרא
פירוש
אֲבָל הוּא עַצְמוֹ פָּטוּר קַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ.
כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי מִכְּדֵי אאַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ בוְכוּלָּן אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים.
גוְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן קְטָלָא דאֲבָל לְעִנְיַן נְזָקִין אָדָם חַיָּיב וְכֵלִים פְּטוּרִין.
וְרַב הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאַפְקְרִינְהוּ אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ מָמוֹנוֹ הוּא.
מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא {שמות כ״א:ל״ג} וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים מִכָּאן אָמְרוּ נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכֵלָיו וְנִשְׁתַּבְּרוּ חֲמוֹר וְכֵלָיו וְנִתְקָרְעוּ חַיָּיב עַל הַבְּהֵמָה וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
גמ׳. אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה כו׳. עשיית המזיק באונס אינה מחייבת בבור. ויש לדון אם יתחייב כשיעשה מזיק מפני פקוח נפש - כגון כשאנסוהו לכרות בור ברה״ר. ויתכן שזה יהיה תלוי בשאלה אם העושה מעשה בגלל פקו״נ נחשב כאנוס לעשות את המעשה או לא. הנה הרמב״ם (פ״ה מהל׳ יסודי התורה הל״ד) פסק בג׳ העבירות דעליהן נאמר הדין דיהרג ואל יעבור שאם מישהו יעבור על העבירה כדי שלא ייהרג שפטור מעונש בי״ד וז״ל ואעפ״כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ״ל שאין ממיתין אותו בי״ד אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים בהתראה שנא׳ בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס וכו׳ ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו׳ עכ״ל. לרמב״ם מעשה עבירה שנעשה משום פקו״נ חשוב אונס. ואמנם הגר״ח זצ״ל היה רגיל להוכיח מכאן שמעשה אנוס חשוב למעשה עבירה, שהרי בג׳ עבירות יש מצות יהרג ואל יעבור, ופשוט שמצות קידוש השם הזו חלה רק כשנמנע מלעשות מעשה עבירה. מוכח מכך שעבירה באונס חשובה עבירה, אלא שבשאר עבירות המתיר של פקו״נ חל ובג׳ עבירות אין היתר חל. עכ״ז מי שעשה עבירה מפני פקו״נ אנוס הוא ופטור מעונשים.א
אולם בכסף משנה שם הביא שהרמ״ך חולק על הרמב״ם ולדעתו מי שעבר על אחת מג׳ עבירות כדי שלא ייהרג חייב עונש בי״ד. ויתכן לבאר את הרמ״ך בשתי דרכים:
א) י״ל שהרמ״ך סובר שאין בפקו״נ דין אנוס. אך בשאר עבירות פקו״נ מתיר ובג׳ עבירות אין מתיר. ולפיכך בג׳ עבירות אם עבר מחמת פקו״נ חייב שאינו אנוס ורק במקום אונס ממש במציאות חל דין אונס כגון בנערה המאורסה שנאנסה בשדה.
ב) יתכן שסובר כרמב״ם שאמנם בפקו״נ חל שם אונס אלא שסובר שבג׳ עבירות כשם שאין חלות לדין פקו״נ להתיר כמו״כ אין חלות - דין אנוס לפטור מעונש.
ולפי״ז דין דעשיית המזיק מחמת פקו״נ תלוי בשני הביאורים האלו ברמ״ך. אם ננקוט כביאור הראשון שסובר שאין פקו״נ נחשב לאונס עשיית המזיק מחמת פקו״נ מחייבת כי איננה עשייה באונס. ואילו אליבא דהביאור השני אף הרמ״ך סובר שמעשה דעלמא שנעשה מחמת פקו״נ חשוב לאונס ובכן עשיית המזיק מחמת פקו״נ מהווה עשיית המזיק באונס ופטור.
והנה בנוגע לדין אדם המזיק ופקו״נ נחלקו הרמב״ם והראב״ד בפ״ח מהל׳ חובל ומזיק (הל׳ ב׳ - ד׳) וז״ל הרמב״ם: בד״א כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עכו״ם או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אע״פ שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם וכו׳ עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל גם בזה ע״ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקו״נ ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש כו׳ עכ״ל. עיין בהג״מ ובלחם משנה שם.
וביאר הגר״מ זצ״ל שהרמב״ם סובר שיש ב׳ אופני חיוב מסור: א) מסור שהראה את הממון; ב) מסור שנשא ונתן את הממון ביד. מסור שהראה את הממון אינו חייב מדין מזיק דעלמא שהרי אינו אלא גרמא בנזקין ופטור. כי האנס עצמו לקח את הממון. יוצא שהמוסר אינו המזיק אלא העכו״ם. מסור שהראה לעכו״ם חייב לשלם מדין נפרד של מסור, והוא חיוב מיוחד שחל עקב חלות השם רשע של מסור בגברא,ב ובהתאם לכך במקום שהמסור נאנס באונס למסור את הממון הואיל וא״א לקרותו בשם מסור כי אינו רשע, אינו חייב לשלם. ואילו כשנשא ונתן ביד חייב המסור מדין אדם המזיק דעלמא, ומזיק דעלמא מחמת פקו״נ חייב לשלם. מאידך הראב״ד סובר שמזיק שהזיק בידים משום פקו״נ פטור ולפיכך סובר שמסור שנשא ונתן ביד משום פקו״נ פטור.
והנה כבר הבאנו בשיעוריםג את מחלוקת הראשונים בדין אדם המזיק באונס. שיטת התוס׳ (לעיל דף כז: בד״ה ושמואל אמר כו׳) שאדם המזיק באונס גמור פטור ואדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה. שיטת הרמב״ן (ב״מ דף פב:) שאדם המזיק באונס גמור חייב. ושיטת נ״י שאדם המזיק פטור באונס גמור ואלא״ה חייב.
אך דעת הרמב״ם בענין זה טעונה עיון. מההלכה שלפנינו בנשא ונתן ביד משום פקו״נ שחייב יוצא שלרמב״ם מזיק באונס גמור חייב, שהרי הרמב״ם סובר בנוגע ליהרג ואל יעבור שאם עבר פטור משום שאנוס הוא. ואם מזיק מחמת פקו״נ חייב ניתן להסיק שהרמב״ם כשיטת הרמב״ן שמזיק באנוס גמור חייב. ואילו בפ״ו מהל׳ חובל ומזיק (הל״ד) פסק הרמב״ם וז״ל היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. לרמב״ם פטור ב״מכה בידי שמים״ ומוכח שהרמב״ם סובר שאדם שהזיק באנוס גמור פטור כדעת נ״י, וכן כתב המגיד משנה שם. ונראה שיש ליישב את הסתירה בשלשה אופנים:
א) יתכן שהרמב״ם כרמב״ן שאדם המזיק באונס גמור חייב, וכפי שעלה מפסקו בנשא ונתן ביד, אלא שהבחין בין אדם המזיק בקום ועשה לבין אדם המזיק בשב ואל תעשה. כשאדם הזיק בקום ועשה חייב אף באונס גמור שהרי עשה מעשה היזק. מעשה היזק בקום ועשה באונס שמה מעשה היזק ומחייב אותו. ואילו אדם שהזיק בשב ואל תעשה אינו חייב משום מעשה ההיזק שעשה כי בשב ואל תעשה חסר לו מעשה מזיק אך חייב משום שפשע בשמירת גופו. לכן באונס גמור פטור שהרי לא פשע כלל בשמירת גופו.ד לפי״ז יתכן שהשמטת השליבה נחשבת כאדם ההזיק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, ולפיכך פטור באונס גמור.ה
ב) א״נ, מעיקרא דדינא פקו״נ חל כמתיר של איסורים. אלא שנוסף לדין של מתיר פקו״נ גם חל כפוטר של עונשים. כל זה בנוגע לעבירות ועונשיהן. ברם חיוב המזיק לשלם אינו חלות עונש אלא חיוב ממון דעלמא. ומאחר שדין פקו״נ להתיר אינו חל במזיק ה״ה שאינו חל פקו״נ כפוטר, ומשום כך פסק הרמב״ם שמזיק בפקו״נ חייב. מאידך אונס הבא מכח ״מכה בידי שמים״ חל מעיקרא דדינא כפוטר, ולפיכך חל גם לפטור תשלומי מזיק.
ג) יתכן שהרמב״ם סובר שאונס בגופו משום מכה בידי שמים מפקיע את מעשה האדם מעיקרו ולפיכך חל בו פטור אף באדם המזיק - שהרי אם אנוס בגופו מן השמים לא עשה מעשה מזיק כלל. ברם אונס מחמת פקו״נ אינו מפקיע את מעשה הגברא אלא שחל כפטור עונש. משום כך אינו חל במזיק שחיובו הוא חיוב ממון דעלמא ולא עונש, ולפיכך חייב.ו
סברא זו אף נוגעת לדברי הגר״ח זצ״ל הנ״ל שאמר שלרמב״ם אנוס נחשב למעשה עבירה, והסתייע ממה שפסק הרמב״ם בפ״ה מהל׳ יסוה״ת (הל״ד) שיש דין קידוש השם בג׳ העבירות החמורות - ועכ״ז פסק שאם עבר פטור מעונשין. ומוכרח שאנוס מהווה מעשה עבירה המחייב בקידוש השם. אך כ״ז נכון בנוגע לאנוס מחמת פקו״נ, אבל אינו מוכרח בנוגע לאונס בגופו מחמת מכה בידי שמים כי יתכן שאונס כזה אינו מעשה עבירה כלל.ז
נחזור לספקנו בנוגע לעשיית מזיק משום פקו״נ אם חייב או לא. לפי הביאור הראשון מאחר שהרמב״ם סובר שחל דין פקו״נ באדם המזיק, אלא שהבחין בין מי שהזיק בקום ועשה לבין מי שהזיק בשב ואל תעשה, ה״ה שיחול דין פקו״נ ואנוס בעשיית המזיק ויפטר בעשיית המזיק - וכמבואר בסוגיין. מאידך אם ננקוט כביאור השני שלרמב״ם אין דין פקו״נ חל בנוגע לניזקין ה״ה בנוגע לעשיית המזיק. ואם עשה את המזיק משום פקו״נ צ״ל חייב, כי דין פקו״נ חל דוקא בנוגע לעבירות ועונשין ולא בחיובי ממון דנזקין ואין דין הצלה דפקו״נ פוטר בנזקין.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
אולם בכסף משנה שם הביא שהרמ״ך חולק על הרמב״ם ולדעתו מי שעבר על אחת מג׳ עבירות כדי שלא ייהרג חייב עונש בי״ד. ויתכן לבאר את הרמ״ך בשתי דרכים:
א) י״ל שהרמ״ך סובר שאין בפקו״נ דין אנוס. אך בשאר עבירות פקו״נ מתיר ובג׳ עבירות אין מתיר. ולפיכך בג׳ עבירות אם עבר מחמת פקו״נ חייב שאינו אנוס ורק במקום אונס ממש במציאות חל דין אונס כגון בנערה המאורסה שנאנסה בשדה.
ב) יתכן שסובר כרמב״ם שאמנם בפקו״נ חל שם אונס אלא שסובר שבג׳ עבירות כשם שאין חלות לדין פקו״נ להתיר כמו״כ אין חלות - דין אנוס לפטור מעונש.
ולפי״ז דין דעשיית המזיק מחמת פקו״נ תלוי בשני הביאורים האלו ברמ״ך. אם ננקוט כביאור הראשון שסובר שאין פקו״נ נחשב לאונס עשיית המזיק מחמת פקו״נ מחייבת כי איננה עשייה באונס. ואילו אליבא דהביאור השני אף הרמ״ך סובר שמעשה דעלמא שנעשה מחמת פקו״נ חשוב לאונס ובכן עשיית המזיק מחמת פקו״נ מהווה עשיית המזיק באונס ופטור.
והנה בנוגע לדין אדם המזיק ופקו״נ נחלקו הרמב״ם והראב״ד בפ״ח מהל׳ חובל ומזיק (הל׳ ב׳ - ד׳) וז״ל הרמב״ם: בד״א כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עכו״ם או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אע״פ שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם וכו׳ עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל גם בזה ע״ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקו״נ ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש כו׳ עכ״ל. עיין בהג״מ ובלחם משנה שם.
וביאר הגר״מ זצ״ל שהרמב״ם סובר שיש ב׳ אופני חיוב מסור: א) מסור שהראה את הממון; ב) מסור שנשא ונתן את הממון ביד. מסור שהראה את הממון אינו חייב מדין מזיק דעלמא שהרי אינו אלא גרמא בנזקין ופטור. כי האנס עצמו לקח את הממון. יוצא שהמוסר אינו המזיק אלא העכו״ם. מסור שהראה לעכו״ם חייב לשלם מדין נפרד של מסור, והוא חיוב מיוחד שחל עקב חלות השם רשע של מסור בגברא,ב ובהתאם לכך במקום שהמסור נאנס באונס למסור את הממון הואיל וא״א לקרותו בשם מסור כי אינו רשע, אינו חייב לשלם. ואילו כשנשא ונתן ביד חייב המסור מדין אדם המזיק דעלמא, ומזיק דעלמא מחמת פקו״נ חייב לשלם. מאידך הראב״ד סובר שמזיק שהזיק בידים משום פקו״נ פטור ולפיכך סובר שמסור שנשא ונתן ביד משום פקו״נ פטור.
והנה כבר הבאנו בשיעוריםג את מחלוקת הראשונים בדין אדם המזיק באונס. שיטת התוס׳ (לעיל דף כז: בד״ה ושמואל אמר כו׳) שאדם המזיק באונס גמור פטור ואדם המזיק חייב רק באונס כעין אבידה. שיטת הרמב״ן (ב״מ דף פב:) שאדם המזיק באונס גמור חייב. ושיטת נ״י שאדם המזיק פטור באונס גמור ואלא״ה חייב.
אך דעת הרמב״ם בענין זה טעונה עיון. מההלכה שלפנינו בנשא ונתן ביד משום פקו״נ שחייב יוצא שלרמב״ם מזיק באונס גמור חייב, שהרי הרמב״ם סובר בנוגע ליהרג ואל יעבור שאם עבר פטור משום שאנוס הוא. ואם מזיק מחמת פקו״נ חייב ניתן להסיק שהרמב״ם כשיטת הרמב״ן שמזיק באנוס גמור חייב. ואילו בפ״ו מהל׳ חובל ומזיק (הל״ד) פסק הרמב״ם וז״ל היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב. היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים הוא וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. לרמב״ם פטור ב״מכה בידי שמים״ ומוכח שהרמב״ם סובר שאדם שהזיק באנוס גמור פטור כדעת נ״י, וכן כתב המגיד משנה שם. ונראה שיש ליישב את הסתירה בשלשה אופנים:
א) יתכן שהרמב״ם כרמב״ן שאדם המזיק באונס גמור חייב, וכפי שעלה מפסקו בנשא ונתן ביד, אלא שהבחין בין אדם המזיק בקום ועשה לבין אדם המזיק בשב ואל תעשה. כשאדם הזיק בקום ועשה חייב אף באונס גמור שהרי עשה מעשה היזק. מעשה היזק בקום ועשה באונס שמה מעשה היזק ומחייב אותו. ואילו אדם שהזיק בשב ואל תעשה אינו חייב משום מעשה ההיזק שעשה כי בשב ואל תעשה חסר לו מעשה מזיק אך חייב משום שפשע בשמירת גופו. לכן באונס גמור פטור שהרי לא פשע כלל בשמירת גופו.ד לפי״ז יתכן שהשמטת השליבה נחשבת כאדם ההזיק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, ולפיכך פטור באונס גמור.ה
ב) א״נ, מעיקרא דדינא פקו״נ חל כמתיר של איסורים. אלא שנוסף לדין של מתיר פקו״נ גם חל כפוטר של עונשים. כל זה בנוגע לעבירות ועונשיהן. ברם חיוב המזיק לשלם אינו חלות עונש אלא חיוב ממון דעלמא. ומאחר שדין פקו״נ להתיר אינו חל במזיק ה״ה שאינו חל פקו״נ כפוטר, ומשום כך פסק הרמב״ם שמזיק בפקו״נ חייב. מאידך אונס הבא מכח ״מכה בידי שמים״ חל מעיקרא דדינא כפוטר, ולפיכך חל גם לפטור תשלומי מזיק.
ג) יתכן שהרמב״ם סובר שאונס בגופו משום מכה בידי שמים מפקיע את מעשה האדם מעיקרו ולפיכך חל בו פטור אף באדם המזיק - שהרי אם אנוס בגופו מן השמים לא עשה מעשה מזיק כלל. ברם אונס מחמת פקו״נ אינו מפקיע את מעשה הגברא אלא שחל כפטור עונש. משום כך אינו חל במזיק שחיובו הוא חיוב ממון דעלמא ולא עונש, ולפיכך חייב.ו
סברא זו אף נוגעת לדברי הגר״ח זצ״ל הנ״ל שאמר שלרמב״ם אנוס נחשב למעשה עבירה, והסתייע ממה שפסק הרמב״ם בפ״ה מהל׳ יסוה״ת (הל״ד) שיש דין קידוש השם בג׳ העבירות החמורות - ועכ״ז פסק שאם עבר פטור מעונשין. ומוכרח שאנוס מהווה מעשה עבירה המחייב בקידוש השם. אך כ״ז נכון בנוגע לאנוס מחמת פקו״נ, אבל אינו מוכרח בנוגע לאונס בגופו מחמת מכה בידי שמים כי יתכן שאונס כזה אינו מעשה עבירה כלל.ז
נחזור לספקנו בנוגע לעשיית מזיק משום פקו״נ אם חייב או לא. לפי הביאור הראשון מאחר שהרמב״ם סובר שחל דין פקו״נ באדם המזיק, אלא שהבחין בין מי שהזיק בקום ועשה לבין מי שהזיק בשב ואל תעשה, ה״ה שיחול דין פקו״נ ואנוס בעשיית המזיק ויפטר בעשיית המזיק - וכמבואר בסוגיין. מאידך אם ננקוט כביאור השני שלרמב״ם אין דין פקו״נ חל בנוגע לניזקין ה״ה בנוגע לעשיית המזיק. ואם עשה את המזיק משום פקו״נ צ״ל חייב, כי דין פקו״נ חל דוקא בנוגע לעבירות ועונשין ולא בחיובי ממון דנזקין ואין דין הצלה דפקו״נ פוטר בנזקין.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א אולי י״ל שבשאר עבירות אין אנוס מעשה עבירה, ורק בג׳ עבירות נחשב למעשה עבירה ולכן יש מצות קידוש השם, ואלה הלימודים הנמצאים בגמ׳ בנוגע לג׳ עבירות מלמדים שיש מעשה עבירה באונס בג׳ עבירות אלו בלבד.
ב עיין בשיעורים לעיל (דף ה.) ד״ה אלא מוסר כו׳.
ג עיין בשיעור הראשון למסכתין בנוגע לחיוב אדם המזיק ובשיעורים על המשנה (כו.) אדם מועד לעולם.
ד עיין בסוף השיעור הראשון למסכת בנוגע לאדם המזיק. ושם רבינו זצ״ל הבחין בין אדם המזיק בקום ועשה לבין אדם המזיק בשב ואל תעשה אליבא דהראב״ד ולא אליבא דהרמב״ם, וצ״ע.
ה צ״ע הרי השליבה נפלה מכח הגברא ולכאורה האדם הזיק בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה. ויתכן שכח הכובד המושך את השליבה הופך את האדם למזיק בשב ואל תעשה. א״נ שמאחר שהמעשה היתה שלא בכוונה הו״ל כשב ואל תעשה.
ו ונ״מ בין הפירושים באדם שהזיק בגלל פקו״נ בשב ואל תעשה דלפירוש הראשון בשיעורים פטור ולפירוש האחרון חייב. ועוד נ״מ באדם שהזיק בקום ועשה מחמת מכה בידי שמים דלפירוש הראשון חייב ולפירוש האחרון פטור. עיין בש״ך (חו״מ סי׳ שע״ח ס״ק ב׳).
ז עוד נ״מ בחקירה האם מעשה אונס נקרא מעשה עבירה או לא בנוגע למי שעשה עבירה באונס והיא עבירה שחייבין עליה מיתה במזיד ובו בזמן הזיק ממון האם פטור מלשלם משום דין קלבד״מ ומדתנא דבי חזקיה הסובר שבחייבי מיתות שוגגין קלבד״מ חל או לא. אם מעשה אונס אינו מעשה עבירה דין קלבד״מ לא יחול. עיין בדו״ח של רע״א זצ״ל לכתובות (דף ל:) ובקובץ שיעורים לכתובות (אות צ״ו). וע״ע בשיעורים לקמן (דף לא.) סוגיית שני קדרין אות א.
הערות
Gemara
Peirush